ההתפוצצות בנמל בומביי
| תאריך | 14 באפריל 1944 |
|---|---|
| גורם | שרפה באוניית משא |
| קואורדינטות | 18°57′10″N 72°50′42″E / 18.952777777778°N 72.845°E |
| הרוגים | מעל 800 |
|
(למפת מומבאי רגילה)   ההתפוצצות בנמל בומביי | |
  | |
ההתפוצצות בנמל בומביי הייתה אסון שהתרחש ב־14 באפריל 1944. שרפה שפרצה באוניית משא של בעלות הברית שעגנה בנמל בומביי (כיום נמל מומבאי) שבהודו הבריטית הביאה להתפוצצות כמות גדולה של חומרי נפץ ואמצעי לחימה שהובלו בה. ההתפוצצות גרמה למותם של לפחות 800 איש ולהרס רב בנמל וברובעי העיר שסביבו.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]אוניית המשא פורט סטיקיין (SS Fort Stikine), בתפוסה של 7,142 טון, הפליגה מבריטניה דרך תעלת סואץ ולאחר עגינה בקראצ'י הגיעה לבומביי ב-12 באפריל 1944, במהלך מלחמת העולם השנייה. האונייה עגנה במעגן ויקטוריה בנמל. מטענה היה מגוון: 1,395 טון של חומרי נפץ, טורפדות, מוקשים, פגזים, תחמושת, מטוס ספיטפייר מפורק, 87 אלף צרורות כותנה, חביות שמן, קורות עץ, מוטות ברזל וכן מטילי זהב בשווי של 890 אלף לירות שטרלינג. הכותנה והשמן הועמסו על האונייה בקראצ'י. העברת הכותנה בדרך הים הייתה הכרחית שכן לא ניתן היה להעבירה לבומביי ברכבת באותה עת. קברניט האונייה, אלכסנדר ג'יימס נייסמית' (Alexander James Naismith), שנספה באסון, הביע את מחאתו על המטען שנוסף לאונייה ותיאר את מטענה כ"למעשה כל דבר שיעלה באש או יתפוצץ".
האסון
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-14 באפריל, יומיים לאחר שעגנה, כבר נפרק מטען מהאונייה, אך רוב חומרי הנפץ ופריטי התחמושת טרם הוצאו ממנה. בשעה 14:00 לערך הבחין צוות האונייה כי שרפה פרצה באחד ממחסניה. הצוות, מכבי האש של העיר וספינות כיבוי אש ניסו לכבות את האש והזרימו לבטן האונייה 900 טון של מים, אך לשווא. חום השרפה היה כה גבוה עד כי המים באונייה רתחו והעלו אדים. הצעה להוציא את האונייה מהנמל נדחתה על ידי מפקד מכבי האש, שחשש שהשרפה תחמיר עוד אם תתרחק האונייה מזרנוקי המים שעל הרציף. גם לא נעשה ניסיון לפנות את הנמל מאנשים.
בשעה 15:50 ניתנה הפקודה לנטוש את האונייה. 16 דקות אחר כך התחוללה התפוצצות גדולה, ששברה את גוף האונייה לשניים וניפצה חלונות עד למרחק של 12 קילומטר ממנה. 28 דקות מאוחר יותר אירעה התפוצצות נוספת. ההתפוצצויות היו כה עזות עד כי נשמעו למרחק 80 קילומטר סביב ותנועת קרקע מהן הורגשה בעיר שימלה, 1,700 קילומטר משם. מטר של חלקי מתכת לוהטים, כותנה בוערת וחומרים בוערים אחרים שהמטירו ההתפוצצויות ניתך על שטח הנמל ועל השכונות שסביבו וחולל בהן הרס ושריפות חדשות. שטח של כ-2.5 קילומטר מרובע בקשת של כ-800 מטר סביב מוקד האסון - כולל חלק מהרבעים המפותחים ביותר של בומביי - עלה באש ונהרס. אוניות רבות בנמל החלו לטבוע. לאנשי צוותי החירום שהגיעו לכבות את האש נגרמו אבדות כבדות.
לפחות 800 איש נספו באסון; קיים גם אומדן של עד 1,300 הרוגים.[1] למעלה מ-500 מההרוגים היו אזרחים והיתר היו עובדי נמל ואנשי צוותי חירום. 66 מההרוגים היו כבאים. מספר הפצועים היה למעלה מ-2,500. כ-14 כלי שיט בנמל נהרסו, לרבות שלוש אוניות של הצי ההודי, ואחרים ניזוקו. תפוסת האוניות שנהרסה הייתה 50 אלף טון, ותפוסה כמשקל הזה ניזוקה. באסון אבדו עשרות אלפי טון של גרעיני מזון, לרבות אורז, דבר שגרם להתפתחות שוק שחור של מזון זה לאחר מכן.[2]
לאחר האסון
[עריכת קוד מקור | עריכה]נדרשו שלושה ימים לאחר האסון על מנת להשתלט על הדלקות שפרצו בנמל וסביבו. לאחר מכן עמלו 8,000 איש במשך שבעה חודשים על מנת לפנות מהנמל 500,000 טון של הריסות ולהחזירו לפעולה. במשך שלושה חודשים נשאבו מים מכלי שיט פגועים בנמל ורבים מהם נמשו.
תחנת הרדיו הראשונה שדיווחה על האסון, למחרת התרחשותו, הייתה רדיו סייגון, תחנת רדיו בהודו סין שנשלטה על ידי יפן. הצנזורה של בעלות הברית מנעה פרסום ידיעות על האסון עד למחצית חודש מאי 1944. המגזין "טיים" דיווח עליו ב-22 במאי. סרט על האסון ותוצאותיו שצילם צלם הודי הוחרם על ידי השלטונות, אם כי חלקים ממנו הוקרנו בהמשך בציבור.
חקירת האסון קבעה שככל הנראה פרצה השרפה בצרורות הכותנה שהובילה האונייה. תוצאות השרפה הוחמרו מאוד בשל מספר משגים: הכותנה אוחסנה באונייה מתחת לתחמושת; האונייה לא הניפה כנדרש דגל אדום המציין שהיא נושאת מטען מסוכן; התחמושת לא נפרקה מהאונייה מיד לאחר שעגנה. כמו כן נמצא שחל עיכוב בהזעקת מכבי האש לטפל בשרפה, ושהכיבוי עצמו לא נעשה כהלכה.
אלפי תושבים בבומביי הפכו לחסרי בית עקב האסון ואיבדו את כל רכושם. כ-6,000 בתי עסק נפגעו ממנו, וכ-50 אלף מקומות עבודה אבדו. ממשלת הודו הבריטית קיבלה אחריות על האסון ושילמה פיצוי כספי לתושבים שהגישו תביעה לפיצוי.
אנדרטה לכבאים שנספו באסון הוקמה ליד מטה מכבי האש העירוני בבומביי. לזכרם מצוין בהודו מדי שנה שבוע בטיחות אש לאומי (ב-14 עד 21 באפריל).
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- תיאור וסיכום של האסון מאת לורנס וילסון
- מאמר על האסון, באתר Times of India
- דיווח ותמונות על האסון, במגזין Time, 22 במאי 1944 (באתר Google Books)
- על האסון, באתר ערוץ ההיסטוריה
- פרטי אוניות המשא שנהרסו באסון
- היום בו ירד מטר זהב מהשמיים, באתר Tribune India